בוקר אור,
לבצוע הזמנה למשלוח עד הבית כדי שיתפנה לכם זמן גם לסדנת ניקוי רעלים אחרי הפסטיגל, לחצו כאן
ב 3 שנים בהם חיינו בתאילנד טעמתי כמעט כל דבר שבושל/טוגן/הוקפץ/אודה/נחתך ברחוב. דווקא מהעגלה הפופולרית ביותר - עגלת הפירות החתוכים לא טעמתי ולו פעם אחת. ככה זה כשאת אשה עם הפרעה. לא יכולה לגעת בפירות שמישהו אחר חתך. שמן מסריח שטוגנו בו פרוקי רגליים? לקחתי. קציצה שרק אלוהים והתאילנדי בלי השיניים יודעים מה נטחן בה? חופשי. אבל אננס או אבטיח שמישהו קילף וחתך שנייה לפני שהגעתי ושם על קרח?? אין מצב.
רק פרי קלוף אחד הצליח להכניע אותי שם. פומלה. וזאת למרות שכבר היה ארוזה ומנויילת ולמרות שעלתה הון (25 באט) לעומת הפרי השלם (2 באט) ולמרות שהיתה לי עוזרת בבית שתקלף. הפומלה הקלופה הזו היתה הקנייה האימפולסיבית שלי כל פעם שיצאתי מהבית. מנויילנת בתוך קלקר בתוספת שקית קטנה עם אבקת קסמים ורודה שבה התערובת המנצחת - מלח, סוכר וצ'ילי ששידרגה את הפומלה הזו לדרגת מעדן שמיימי.
למי שלא שם לב החל משבוע שעבר, רן, הקולפן האנושי שלנו הוסיף למגוון הפירות הקלופים שלו (רימון וקוקוס) גם פומלה ואתם מוזמנים להתעצל על חשבוננו (אם אני לא אחסל את הכל לפניכם).
תתעצלו חופשי היום,