בוקר יפה ולח,
מצורף טופס ההזמנה להיום 18/6/12.
ממש לפני שנה שבנו ארצה אחרי שליחות של 3 שנים בבנגקוק. כחודשיים לפני המעבר, בשיחת ארוחת ערב שגרתית העלו הילדים את הפחדים והחששות כמנהגם באותם ימים.
עמית שלי ממש דאג. ניסיתי להרגיע אותו והזכרתי לו עד כמה המעבר לתאילנד היה קשה בעבורו ושלקח לו כמה שבועות נוראיים של בכי להתגבר על המעבר החד והזכרתי לו את הקושי לתקשר בשפה שלא ידע בה מילה. הרגעתי והוספתי שהמעבר ארצה יהיה קל יותר היות ואין מחסום שפה והוא חוזר לכיתה שלו ומכיר את כל הילדים. ואז עמית אמר, שהוא חושב שלחזור ארצה יהיה דווקא קשה יותר כי כשעזבנו לתאילנד ידענו שבסוף השליחות נחזור הביתה לארץ, אבל עכשיו, כשחוזרים לארץ, אנחנו יודעים שלפה אף פעם לא נחזור.
משפט קטן אחד, של ילד קטן, מסכם בתוכו את כל הקושי. זה כיף לחזור הביתה אבל קשה להתגעגע למקום, אנשים וחיים שאתה יודע ומבין שלא ישובו עוד.
אז תסלחו לי אם אני קצת נוסטלגית היום. עוד שנה זה עובר לי. מניסיון.
יום נוסטלגי גם לכם,