בוקר טוב,
מצורף טופס ההזמנה להיום 20/11/12.
בשלוש השנים בהם חיינו בתאילנד חוותה ארצנו המארחת תהפוכות פוליטיות סוערות. הקרבות בין הכוחות הצהובים והאדומים הגיעו לגבהים חדשים, חלקם נגעו לחיינו באופן משמעותי כמו סגירת שדה התעופה הבינלאומי ליותר מחודש ע"י תנועת הצהובים, חלקם פחות, ורובם כלל לא. דווקא התקופה הסוערת והמפחידה ביותר שבסופה בנגקוק עלתה באש ואת הענן השחור שכיסה אותה ראינו ממרפסת הדירה בפרבר הצפוני שבה התגוררנו, עברה לידינו כאילו כלום.
באותה תקופה התמלאו רחובות העיר במשך חודשים בכפריים לבושים אדום, מרכז בנגקוק הפך לכפר מאולתר שאכלס עשרות אלפי אנשים שהעתיקו לשם את חייהם, הפגנות רחוב ענקיות ומשאיות עמוסות אנשים צועקים באדום הפכו למראה שיגרתי.
הקפדנו לא להתקרב לאזורים החמים בהם ירו למוות במפגינים ובאזורים האחרים נהננו, עד כמה שזה נשמע מוזר, מאווירת השוק האדומה שהתלוותה לאירועים, כמו כל אירוע אחר בתאילנד.
כשהחלו העניינים להתחמם בין המפגנים האדומים למשטר הצהוב, התחלנו לקבל טלפונים מודאגים מהארץ. כולם דאגו למשפחה המסכנה שמחרפת נפשה בתאילנד המסוכנת ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב עד כמה החיים שלנו, הישראלים, אבסורדים. איך אנחנו מתרגלים כל כך מהר למציאות מסוכנת ובעייתית בארצנו שלנו למרות שכל יום יכולה לפרוץ פה מלחמה וטילים נופלים באזורים שונים של הארץ ודווקא כשכתוב בעיתון שירו ברחובות תאילנד במפגינים, כולם דואגים למי שהם מכירים שחי בתאילנד ואילו המישהו הזה, בדיוק חזר מנופש באי חלומי, יצא מהבריכה בקומה 3 בבית שלו לאכול את האוכל שבישלה לו העוזרת, כדי לענות לטלפון המודאג מישראל...
שנהיה פחות מודאגים היום,